פעם, היינו שולחים גלויות. כותבים את עצמנו בכתב יד יפה ומסודר ככל האפשר, ומתארים חוויות נהדרות, השמורות לארצות רחוקות, על גבי תמונה מרהיבה וצבעונית.

את חופשת החגים ביליתי בתל אביב, כך שמאד רציתי לכתוב על חוויות מסעירות ומלהיבות. על עיר שסחפה אותי לתוכה וגם על שקט, שלווה ומנוחה שהנעימו את ימי, אבל כל זה לא באמת קרה…

ברוח הימים הנוראים, היתה לי חופשה שלוותה בחשבונות נפש ושאלות – על המקום שאני מעניקה לעצמי בתוך השגרה והעבודה, על זוגיות (ובעיקר על היעדרה), על חשיפה וצניעות, ציפיות, משאלות, שאיפות ותקוות כוזבות. אני מניחה שזה טבעי ושהיה עליי לצפות לכך, שכן בחרתי לעצור, לחשוב, לבחון, במקום לנסוע למקום רחוק ומסיח דעת.

עם כל הדילמות וחיבוטי הנפש מצאתי אור ונחמה בקרב משפחתי וחבריי היקרים. על אף שאני משתדלת לזכור ולהעריך את יקיריי, את החשיבות והמשמעות שלהם בחיי, ובכלל, את הדברים הקטנים והטובים שקורים לי, לצערי, אני נשאבת לקצב המהיר של חיי, לא פעם, מבלי לעצור ולהקדיש להם מספיק זמן ומחשבה.

אני מניחה שאם הייתי שולחת להם גלויה מהחופשה, הייתי בוודאי כותבת מילה אחת האוספת אליה את כל המילים כולן- תודה!

…טוב נו, אולי גם הייתי מוסיפה איזה לב קטן ;- )

אחד המקומות אליו פניתי, כדי להטעין את עצמי באנרגיה חדשה במהלך החופשה, היה כּוּלָה – מבית comme il faut. אי של שפיות על שפת הים התיכון, או כלשונן "מקום עונג לנשים שבו ניתנת הזדמנות לכל אחת ואחת לעבור תהליך אישי משלה עם עצמה". אין ספק שכמה שעות של פינוק, שלווה ומסאז' טוב עשו עבורי את העבודה והצליחו להשרות מעט שלווה ורוגע.