הימים ימי קורונה ונדמה שכולנו לוהקנו להשתתף בסרט אימה בניגוד לרצוננו.
חשבתי כיצד ניתן לשפר (ולו במעט) את האוירה, שהרי כמה כבר אפשר לקרא על התפשטות המגיפה?!
האופטימיים מציעים להמתין בסבלנות לבוא האביב והימים החמים שיבואו איתו, כך שנראה לי מתאים לספר לכם על הטרנדים האופנתיים שיאפיינו את אביב / קיץ 2020… כי מסכות, כפפות ניילון וסרבלים לבנים כבר לא יהיו באופנה וכדאי להיות מעודכנים ;-)
כשהגיתי את EIGHT30 רציתי לפתוח דלת לעולמי ולקיים מרחב בו נשות קריירה יוכלו לקבל השראה ורעיונות לשילוב אופנה וסטייל באורח החיים שלהן. מאז, כשעון שוויצרי מכוּון, אני כותבת, עורכת, מצלמת ומפיקה עבורכן תוכן, בתקווה שאצליח לגעת בכן. תרה אחר המראה המדויק, שישתלב עם המיקום הנכון ויספר סיפור מעניין, מזווית קצת שונה … פשוט ;-)
עד היום לא חשפתי את תהליך העבודה והיצירה שלי, למעט הבלחות קטנות וסרטוני "מאחורי הקלעים" ב-Instagram stories (למי מכן שהמושג אינו מוכר לה, לחיצה על תמונת הפרופיל בחשבון האינסטגרם שלי תגלה עולם תוכן שלם). אך כל תמונה "תמימה" אוצרת בתוכה שעות של עבודה, מַלְאֶכֶת מחשׁבת, דיונים, התפלפלויות עם נמרוד הצלם ובהייה מתמשכת בנקודה רחוקה בחלל (מעניין אם גם אתן בוהות כשאתן חושבות?).
נסעתי לחופשה מחוץ לעיר. באמצע השבוע. ככה סתם.
אני לא יודעת מה איתך, אבל המחשבה שאפשרות כזו קיימת בכלל, מבלי שאצטרך לתאם את ימי החופש עם עמיתיי לעבודה, להזיז ישיבות ולתכנת הודעת "מחוץ למשרד", ריגשה אותי. איני זוכרת מתי בפעם האחרונה נעניתי בחיוב להזמנה ספונטנית לנפוש, מבלי להשתמש בצמד המילים המְנָחֵס "ישיבת דירקטוריון".
האירוע היה בלתי רגיל עד כדי כך, שאפילו גברת waze לא האמינה למראה עיניה כשביקשתי את היעד – מושב לימן, הסמוך לחוף בצת בגליל המערבי. כך שנאלצה לעצור פעמיים (!) בכדי לוודא את כיוון הנסיעה.
מכירים את הרגע הזה שאתם מסתכלים על תמונה מעברכם במבוכה וממלמלים "אלוהים ישמור! אין לתאר שנראיתי כך פעם"?
אתן לכם רמז, מדובר בדרך כלל בתמונה מאיזו מסיבת כיתה, טיול שנתי או אירוע משפחתי, אליו התכוננתם זמן רב והשקעתם מחשבה ושעות מול הראי.
יש לי כמה תמונות כאלה, אך הזכורה מכולן היא תמונה שצולמה במסיבת הגיוס שלי לצבא – לבושה בשמלת מקסי מקטיפה סגולה, אודם בצבע חום, שיער ארוך וגבות דקות ומחודדות. אין לי את זה ביותר מביך! אגב, במשך שנים התמונה האומללה הזו הוצגה לכל עובר ושב במשרדו של אבי (אבא, אם לא השמדת אותה עדיין, זה הזמן לעשות זאת).
מה חשבתי לעצמי כשהרכבתי את המראה הכבד הזה?! אין סיכוי שבאמת חשבתי שאני אופנתית ומגניבה… אבל אז חזרה לחיי הקטיפה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מטיפה לצבעוניות – "צבעים, צבעים, צבעים!" להתנסות בגוונים חדשים, לחשוב מחוץ לקופסא ולאמץ מראה ייחודי.
אך מדי כמה עונות בולט בנוכחותו הצבע הזה, שהופך כל ביקור בחנות בגדים למסע בזמן, כאילו חזרתי לאפסנאות היחידתית. שם, ממרומי גבעות הפלנלית והררי מדים בלויים ומקומטים, אי אפשר שלא לזכור את מבטו המשועשע והזחוח של האיש הכי חשוב בסביבה. הסטייליסט המכריע גורלות וקובע עתידות, מי תהיה פצצה מדוגמת ומי להלצה ממורמרת – האפסנאי.
במילים אחרות, גם אני, כמו ישראלים רבים, מגלה זהירות וחשדנות כלפי הגוון הירקרק הזה. בכל זאת, חמש שנים בצבא עשו את שלהם (סגן כוכבית אקוניס, נעים מאד).