טסתי לחופשה באילת.
למה דווקא אילת? כי אני הרוסה על העיר הזאת. בחיי!
כמו הרבה דברים בחיים, גם ביחס לאילת קיימות שתי אסכולות – יש את מי שעבורו מדובר בתחנת מעבר בדרך לחופשה במדבר סיני או בעַקַבָּה הסמוכה ויש מי שמוצא בה חן רב. ים, חם, קניות ללא מע"מ ואם מגיעים לפני תחילת העונה, העיר המדברית יודעת להציע נופש מפנק במיוחד.
נסעתי לחופשה מחוץ לעיר. באמצע השבוע. ככה סתם.
אני לא יודעת מה איתך, אבל המחשבה שאפשרות כזו קיימת בכלל, מבלי שאצטרך לתאם את ימי החופש עם עמיתיי לעבודה, להזיז ישיבות ולתכנת הודעת "מחוץ למשרד", ריגשה אותי. איני זוכרת מתי בפעם האחרונה נעניתי בחיוב להזמנה ספונטנית לנפוש, מבלי להשתמש בצמד המילים המְנָחֵס "ישיבת דירקטוריון".
האירוע היה בלתי רגיל עד כדי כך, שאפילו גברת waze לא האמינה למראה עיניה כשביקשתי את היעד – מושב לימן, הסמוך לחוף בצת בגליל המערבי. כך שנאלצה לעצור פעמיים (!) בכדי לוודא את כיוון הנסיעה.
יצאנו ליום צילומים.
יצאנו, משמע, נמרוד – חברי הטוב, שהינו גם הצלם המוכשר המלווה אותי בשנה האחרונה, ערימת בגדים ואני.
כמו בכל יום צילומים קבענו להיפגש בבוקר יום שישי (יומן הפנוי של נשות הקריירה), כשבתוכנית הפקת אופנה לחג השבועות.
קמתי בשעה 05:30 בבוקר (מדהים איך בימי צילום אני מזנקת מהמיטה כאצן אולמפי, בעוד שבימים אחרים השעון המעורר מתעייף מלהשמיע את שיר הבוקר ומתחנן שאעשה לו טובה ואזיז את ישבני לכיוון המקלחת), סידרתי שיערי, התאפרתי לאיטי ולאחר שחשתי עצמי דוגמנית לרגע, התפניתי להעמיס את כל ציוד ההפקה ברכבי הפרטי … אין! חיי הזוהר! ;- )
