בוקר. הכתבה על שאנל עלתה לאוויר.
אני מוצפת גאווה, אך גם אחוזת מתח וציפייה, המהולים בלֵאוּת, לאחר ימים עמוסים ורבי מאמץ… אבל היי! לפחות יש לי איפור טוב המסתיר סימני עייפות ;- )
בחוץ גשום וסוער, תפאורה מושלמת לדרמה.
מכינה לעצמי קפה, מתיישבת על המיטה ותוך אנחת רווחה שואלת – מה הלאה? לאן ממשיכים מכאן?
מעולם לא לבשתי מכנסי ג'ינס לעבודה.
כשחושבים על זה, יש לי, אולי, ארבעה זוגות ג'ינס בארון …אם לא סופרים את אלה שאני שומרת כאתר הנצחה ליום שאצליח להיכנס אליהם ;- )
אתם קולטים?! בעשר השנים האחרונות (לפחות!) לא לבשתי מכנסי ג'ינס באמצע שבוע. לא כהים, לא שחורים או לבנים, לא יקרים ולא זולים.
זה לא שיש לי משהו נגד מכנסי ג'ינס חלילה, להיפך! הם הפריט הכי "קוּל" שיש וזה בדיוק העניין – זה לא הם, זאת אני.
אז נכון, לא לבשתי מכנסי ג'ינס לעבודה אף פעם, אבל בתחום העיסוק החדש שלי (איך אומרים יועץ תוכן ו"קְרִיאָייטִיב" בעברית? רעיונאי?! …נו באמת) זה בהחלט מקובל.
הבוקר, החלטתי לחזור אל אחת הכתבות האהובות עליי ולתת לה פרשנות חדשה בעזרתם של שני חברים מוכשרים דניאל בראון ודב נודלמן.
לכתבה המקורית (נובמבר 2015) ראו קישור – DENIM
מכירים את הרגע הזה שאתם מסתכלים על תמונה מעברכם במבוכה וממלמלים "אלוהים ישמור! אין לתאר שנראיתי כך פעם"?
אתן לכם רמז, מדובר בדרך כלל בתמונה מאיזו מסיבת כיתה, טיול שנתי או אירוע משפחתי, אליו התכוננתם זמן רב והשקעתם מחשבה ושעות מול הראי.
יש לי כמה תמונות כאלה, אך הזכורה מכולן היא תמונה שצולמה במסיבת הגיוס שלי לצבא – לבושה בשמלת מקסי מקטיפה סגולה, אודם בצבע חום, שיער ארוך וגבות דקות ומחודדות. אין לי את זה ביותר מביך! אגב, במשך שנים התמונה האומללה הזו הוצגה לכל עובר ושב במשרדו של אבי (אבא, אם לא השמדת אותה עדיין, זה הזמן לעשות זאת).
מה חשבתי לעצמי כשהרכבתי את המראה הכבד הזה?! אין סיכוי שבאמת חשבתי שאני אופנתית ומגניבה… אבל אז חזרה לחיי הקטיפה.
לכתבה המלאה – ראה קישור