אי שם בערבות אפריקה משוטטת לה, בגאווה, נמרה לבושה חצאית הדוקה ונעלי עקב.
… טוב נו, אולי לא. אבל בג'ונגל האורבני בו אני חיה היא מסתובבת לגמרי בחופשיות.
בוקר טוב, המנומר חזר!
לפני שאתן מחמיצות פנים, הרשו לי לפצוח בווידוי – המנומר הוא אחת ממגמות האופנה האהובות עליי. אין לי ממש הסבר לזה, כנראה ששעות של צפייה בפגי באנדי על עקבים גבוהים, לבושה מכנסיים מבריקים, חולצה מנומרת ושיער נפוח, עשו את שלהם בילדותי (…למי מכם שלא מכיר את הדמות, כנראה שלא גדלתם בשנות ה-80).
כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מטיפה לצבעוניות – "צבעים, צבעים, צבעים!" להתנסות בגוונים חדשים, לחשוב מחוץ לקופסא ולאמץ מראה ייחודי.
אך מדי כמה עונות בולט בנוכחותו הצבע הזה, שהופך כל ביקור בחנות בגדים למסע בזמן, כאילו חזרתי לאפסנאות היחידתית. שם, ממרומי גבעות הפלנלית והררי מדים בלויים ומקומטים, אי אפשר שלא לזכור את מבטו המשועשע והזחוח של האיש הכי חשוב בסביבה. הסטייליסט המכריע גורלות וקובע עתידות, מי תהיה פצצה מדוגמת ומי להלצה ממורמרת – האפסנאי.
במילים אחרות, גם אני, כמו ישראלים רבים, מגלה זהירות וחשדנות כלפי הגוון הירקרק הזה. בכל זאת, חמש שנים בצבא עשו את שלהם (סגן כוכבית אקוניס, נעים מאד).
חברה ביקשה שאכתוב על "שפע".
"שפע?!" שאלתי, "מה הכוונה לכתוב על שפע?"
"החלטתי שהשנה שלי תתאפיין בשפע מכל הבחינות ובכל המובנים – אהבה, חברות, הצלחה, כסף, בריאות ועוד", היא הסבירה. "לכן, כדי שגם השנה שלך תהיה משופעת בכל הדברים אליהם את מייחלת, עלייך להיפתח לשפע, לאחל אותו לעצמך וגם לקוראים שלך".
גישה מעניינת… חשבתי לעצמי, אך מהר מאד חזרתי לעיסוקיי. הרי בינינו, למי יש זמן לחשוב על שפע כשאתה עסוק בהנחת יסודות של קריירה חדשה ויש לך יום צילום על הראש?
בחלוף כמה ימים יצאתי לסיור השראה ברחבי העיר. ביקרתי בחנויות, פשפשתי בין הקולבים, שוטטתי בגלריות ואפילו גיליתי מלון בוטיק חדש. פתאום, כמו במשחק טטריס ישן, כל החלקים התמקמו והשורה התחתונה הבהבה – סוף עידן המינימליזם ותחילת עידן העומס. שפע!!!
שנה חדשה בפתח ואם להביט לאחור, אין ספק שהשנה החולפת היתה משמעותית, מרגשת ומעצבת במיוחד. קיבלתי כמה החלטות אמיצות, עליהן כתבתי בעבר, הגשמתי לא מעט חלומות, אך יותר מכל חוויתי חוויות. העליתי את חיי על נתיב חדש ועתה, עת להורות למערכת בקרת השיוט להמשיך באותה המהירות ולאמץ החלטות ומטרות לשנה החדשה.
לפני כשבוע חזרו התלמידים אל ספסל הלימודים. באותו הבוקר, בעודני ממהרת לפגישה, חלפתי על פני בית ספר תיכון הצמוד לביתי ומבעד לשער הכחול, לא יכולתי שלא לשים לב לחבורת הנערות והנערים שהתגודדו בחצר. נכנסתי למכונית ולאחר נסיעה קצרה מצאתי עצמי מפליגה בזיכרונות ונסחפת למחשבות על בית הספר.
לכל אחד יש זיכרונות מתקופת הלימודים. יש מי שחוויות הלימודים שלו נאספו על הספסל בקפיטריה, יש מי שגילו את סודות החיים בספסל האחורי של האוטובוס בטיול השנתי, אחרים בילו בספרייה ועוד כל מיני אירועים שכבר הספקתי לשכוח.
אני הייתי החרשנית מהשורה השנייה. למה שורה שנייה? נו באמת, מה חשבתם שאהיה, החרשנית מהשורה הראשונה?! ;- )