ישנם צירופים שרק ישראלי יוכל להבין (סילחו לי לרגע חבריי החיים בחו"ל) – צפירת דומיה וזיקוקי דינור. טקסי זיכרון ו"על האש". לכל איש יש שם ויש לי יום יום חג.
ככה זה, ימי הזיכרון שזורים במרקם חיינו והם חלק בלתי נפרד מהיותנו ישראליים. לכן החלטתי גם בשבוע מיוחד זה לפרסם כתבת אופנה, אך הפעם להקדיש אותה לאלה שבעל כורחם עיצבו את ההיסטוריה המיוחדת שלנו. לספר את סיפורו של יהודי אחד, כדי שאולי דרכו נזכור כולנו את שכמותו.
החורף הישראלי מעט מתעתע, למעשה נראה שזו המדינה היחידה בעולם שאתה יכול להשתזף בים בחודש פברואר ושבוע לאחר מכן לחטוף דלקת ריאות בשל גל קור לא סביר.
יתכן וזו מהות הישראליות – מגוונת ולא צפויה, לעתים אף קיצונית ובעיקר תמנע ממך להשתבלל באדישותך. אולי זו אף מהותה של חוויית היצירה – רגע אחד השמש זורחת, מתפתחת לה תפרחת, ורגע אחר השמיים מתקדרים ואתה מוצף.
עכשיו, קחו את הנתון הזה ונסו לנהל בלוג אופנה …
אני אוהבת לסיים יום עבודה בארוחה טובה או במפגש חברי. להשיל מעצמי את הרצינות, כובד אחריות המשימות, המטלות ופשוט לתת לעצמי להיות מי שבא לי. הימים שלי דיי עמוסים, לעיתים שעות העבודה מתארכות ושעון המשרד מורה לי פעמיים על השעה שמונה שלושים באותו היום, כך שאני נדרשת לארוז את חפציי, להיכנס למכונית ולעבור במעבר חד למציאות מקבילה ושונה לגמרי. תזכירו לי איפה עובדת הגברת פרטון?! "תשע עד חמש" נשמע לי כמו יום עבודה מקסים! לתשומת לבה של הקוראת דולי – זה הזמן להוציא גרסה מעודכנת לשיר, שבע זה לגמרי החמש החדש ;- )
