שנה חדשה בפתח ואם להביט לאחור, אין ספק שהשנה החולפת היתה משמעותית, מרגשת ומעצבת במיוחד. קיבלתי כמה החלטות אמיצות, עליהן כתבתי בעבר, הגשמתי לא מעט חלומות, אך יותר מכל חוויתי חוויות. העליתי את חיי על נתיב חדש ועתה, עת להורות למערכת בקרת השיוט להמשיך באותה המהירות ולאמץ החלטות ומטרות לשנה החדשה.
אם נאמץ את תחזית המגזינים, הסתיו הקרוב יהיה פרחוני. כשחושבים על כך, יש משהו מעט מוזר בבחירה בפריחה ולבלוב דווקא בעונה המזוהה עם עלים נושרים ועצים עירומים. אך אולי עצם הניגוד הוא תכלית העניין – מתוך ה"אין" יצמח ה"יש".
פעמים רבות בחיי נבטו הצמיחה וההתחדשות בתקופות בהן היה אפור וקודר מסביב. החסך במשמעות או באמת, בער ולא הניח, עד כדי שהפך למנוע רב עוצמה המוביל לשינוי.
זה לא סוד שבחודשיים האחרונים אימצתי לעצמי תחום עיסוק חדש (איך אומרים יועץ תוכן ו"קְרִיאָייטִיב" בעברית? רעיונאי?! …נו באמת).
יצאתי לדרך עצמאית ומרגשת, לאחר שהשתעשעתי במחשבות רבות על משלח יד שישלב בין אהבתי לאסתטיקה וסטייל, לבין יכולת הביטוי המילולית והחזותית שלי.
החלטתי לזנוח את המרדף הבלתי פוסק אחר יוקרה וכסף, הרי ככל שיש לך מהם יותר התיאבון גובר. לָתוּר אחר אתגר, עניין ותוכן, גם אם הדרך לא בהכרח נוחה. לשנות סדרי עדיפויות.
מחר אני חוגגת יום הולדת 37.
הזדמנות מצוינת להודות על גנים טובים ומשפחה לתפארת, המנהלת מכוני קוסמטיקה ויופי …או כמו שאמא שלי תמיד אומרת "צריך לדעת למי להיוולד" ;- )
אינני יודעת לאילו מסקנות הגעת בחשבון הנפש האחרון שעשית, אך תוצאות המאזן שלי מצביעות על כך שאני כנראה חכמה יותר משהייתי אי פעם, כנה עם עצמי ומאושרת הרבה יותר.
ישנם צירופים שרק ישראלי יוכל להבין (סילחו לי לרגע חבריי החיים בחו"ל) – צפירת דומיה וזיקוקי דינור. טקסי זיכרון ו"על האש". לכל איש יש שם ויש לי יום יום חג.
ככה זה, ימי הזיכרון שזורים במרקם חיינו והם חלק בלתי נפרד מהיותנו ישראליים. לכן החלטתי גם בשבוע מיוחד זה לפרסם כתבת אופנה, אך הפעם להקדיש אותה לאלה שבעל כורחם עיצבו את ההיסטוריה המיוחדת שלנו. לספר את סיפורו של יהודי אחד, כדי שאולי דרכו נזכור כולנו את שכמותו.