"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" – כתבתי את המשפט לפני כשנה על הראי שלי, כדי שבכל בוקר כשאביט בו אזכור שחלומות עשויים להתגשם אם רק ארשה לעצמי להעז ולנסות.
מאז, בחנתי גבולותיי מדי יום, הרשתי לעצמי לצאת ממרחב הנוחות, זה לא תמיד היה קל, ולתדהמתי התקבצו להם, בזה אחר זה, אירועים מרגשים שהוכיחו לי שוב ושוב שכל העולם פרוס לפניי.
בעוד כמה ימים יחול יום העצמאות. אני לא יודעת מה איתך, אבל מדובר באחד הימים האהובים עליי בשנה.
אמנם היציאה לרחוב כרוכה בסיכון שזב חוטם ישלוף תרסיס שלג או חוטי פלסטיק שימצאו דרכם לבגדיך, אך מהו הסיכון לעומת העונג הצרוף שבצפייה בטקס הדלקת המשואות ומסדר הדגלנים, מופע זיקוקי הדינור, אכילת מנה פלאפל, וריקוד לצלילי שירים כחול-לבן?
ישנם צירופים שרק ישראלי יוכל להבין (סילחו לי לרגע חבריי החיים בחו"ל) – צפירת דומיה וזיקוקי דינור. טקסי זיכרון ו"על האש". לכל איש יש שם ויש לי יום יום חג.
ככה זה, ימי הזיכרון שזורים במרקם חיינו והם חלק בלתי נפרד מהיותנו ישראליים. לכן החלטתי גם בשבוע מיוחד זה לפרסם כתבת אופנה, אך הפעם להקדיש אותה לאלה שבעל כורחם עיצבו את ההיסטוריה המיוחדת שלנו. לספר את סיפורו של יהודי אחד, כדי שאולי דרכו נזכור כולנו את שכמותו.
כל העצים לבשו ירוק, אני לבשתי ג'ינס וכובע… כי סוף סוף יצאתי לחופשה!
כמה כיף לקחת הפוגה וללבוש בגדי נופש או את "הבגדים של יום שישי", כפי שאני מכנה אותם. רק מי שעובדת במקום עבודה שיש בו קוד לבוש מחייב ומוקפד תבין זאת – יש מדף אחד קטן בארון בו מונחים להם בגדי הדרור והחירות. הג'ינס, הגופיה, חולצת ה-T וכל שאר הפריטים האהובים השייכים לעולם שמחוץ למשרד.
במהלך השבוע אני מוצאת עצמי מביטה, לא פעם, על המדף הזה ואף משלבת פריט אחד ממנו עם מראה מחויט. אך אין תחושה משמחת יותר מלארוז את בגדי החופשה לתוך תיק.
בעוד כמה ימים נלבש את מיטב מחלצותינו, נאסף סביב שולחן ונשאל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"
שאלה טובה. מה באמת השתנה?
ישנם דברים שכנראה לעולם לא ישתנו, כמו גשם בוצי על חלון נקי לפני ליל הסדר או דיון בשאלה הקיומית האם להמשיך לקרא את סיפור ההגדה לאחר הארוחה?
אך חלפה עונה, האביב מלבלב מסביב ושינוי ניכר באויר. אז מה צפוי לנו באביב – קיץ 2016? ומה צפוי לי?