אם נאמץ את תחזית המגזינים, הסתיו הקרוב יהיה פרחוני. כשחושבים על כך, יש משהו מעט מוזר בבחירה בפריחה ולבלוב דווקא בעונה המזוהה עם עלים נושרים ועצים עירומים. אך אולי עצם הניגוד הוא תכלית העניין – מתוך ה"אין" יצמח ה"יש".
פעמים רבות בחיי נבטו הצמיחה וההתחדשות בתקופות בהן היה אפור וקודר מסביב. החסך במשמעות או באמת, בער ולא הניח, עד כדי שהפך למנוע רב עוצמה המוביל לשינוי.
לפני כשבוע חזרו התלמידים אל ספסל הלימודים. באותו הבוקר, בעודני ממהרת לפגישה, חלפתי על פני בית ספר תיכון הצמוד לביתי ומבעד לשער הכחול, לא יכולתי שלא לשים לב לחבורת הנערות והנערים שהתגודדו בחצר. נכנסתי למכונית ולאחר נסיעה קצרה מצאתי עצמי מפליגה בזיכרונות ונסחפת למחשבות על בית הספר.
לכל אחד יש זיכרונות מתקופת הלימודים. יש מי שחוויות הלימודים שלו נאספו על הספסל בקפיטריה, יש מי שגילו את סודות החיים בספסל האחורי של האוטובוס בטיול השנתי, אחרים בילו בספרייה ועוד כל מיני אירועים שכבר הספקתי לשכוח.
אני הייתי החרשנית מהשורה השנייה. למה שורה שנייה? נו באמת, מה חשבתם שאהיה, החרשנית מהשורה הראשונה?! ;- )
איני יודעת באילו חוגים חברתיים את מסתובבת, אך מבט אחד על חברותיי יעיד שהן שייכות למועדון "הנשים של נגה (ונוס)" – נשות קריירה דעתניות, מובילות ומשפיעות בתחומן, בעלות חוש אופנתי מפותח וטעם משובח (איך לא?!).
החלטתי לחשוף את חברות המועדון הסודי, המהוות מקור השראה עבורי, בסדרת כתבות. אחרי הכל, שמונה ושלושים היא לא רק השעה שלי.
אז תכירו את נגה פלוטניק – חמו, מנהלת יחסי הציבור של חברת קסטרו, מנהלת השיווק של מותג הקוסמטיקה הצרפתי איב רושה, אמא לרומי ומיכאל, אשתו של אוהד (…רק אלוהים יודע איך היא מרשה לו לראיין פעילי חמאס על בסיס יומי) ונשאית מועדון "בלונדיניות נהנות יותר".
מחר אני חוגגת יום הולדת 37.
הזדמנות מצוינת להודות על גנים טובים ומשפחה לתפארת, המנהלת מכוני קוסמטיקה ויופי …או כמו שאמא שלי תמיד אומרת "צריך לדעת למי להיוולד" ;- )
אינני יודעת לאילו מסקנות הגעת בחשבון הנפש האחרון שעשית, אך תוצאות המאזן שלי מצביעות על כך שאני כנראה חכמה יותר משהייתי אי פעם, כנה עם עצמי ומאושרת הרבה יותר.
"עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה" – כתבתי את המשפט לפני כשנה על הראי שלי, כדי שבכל בוקר כשאביט בו אזכור שחלומות עשויים להתגשם אם רק ארשה לעצמי להעז ולנסות.
מאז, בחנתי גבולותיי מדי יום, הרשתי לעצמי לצאת ממרחב הנוחות, זה לא תמיד היה קל, ולתדהמתי התקבצו להם, בזה אחר זה, אירועים מרגשים שהוכיחו לי שוב ושוב שכל העולם פרוס לפניי.