שוב הגיע וָלֶנְטַיְן (יום האהבה) ושוב הוורוד והאדום מציפים את מדורי התוכן והפקות האופנה בניסיון לעורר בנו השראה… נו באמת, איזו קלישאה.
אני לא יודעת מה אתכם, אך בעיני צבעים רבים יכולים לתאר אהבה ויחסים יכולים ללבוש צורות שונות, כך שהתבנית המסורתית צרה מלהכיל את כולם.
אז כיון שאחוז הגברים הקוראים את הבלוג שלי עלה לאחרונה, החלטתי לחסוך את הלבבות אדומים ולדבר הפעם אל ליבם של שני המינים.
HOLY WORK
בוקר חורפי וגשום במיוחד, קרייני החדשות מדווחים על נזקי הסופה שהתחוללה במהלך הלילה ואני רק מתפללת לשעה אחת של הפוגה בכדי שאוכל לצלם את הכתבה הזאת. "כבר היו לי ימי צילום קשוחים", אני אומרת לעצמי תוך מבט מודאג לעבר השמיים, ומיד נזכרת באהבה והחום המתקבל מכם בעבור מראות מעוררי השראה.
אולי זו אני, אולי אתם… או השילוב של שנינו יחד שגורם לי לרצות להיות הכי טובה שיש. יצירתית, ייחודית, מגוונת ושונה. אך מה שבטוח, המרדף הבלתי מתפשר אחר שלמות מביא אותי, לא פעם, אל הקצה. לעמוד בקור מקפיא, רוח וגשם בבגדים קלים כדי ליצור פנטזיה או לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי לסיים מצגת ללקוח. ככה זה, אין שלווה לשאפתנים ;-)
FEIN ZUCKER
השמועות על תעשיית האופנה הישראלית הן שמדובר בגילדה סגורה, תחרותית ומנוכרת.
"הכל אישי!" אמר לי פעם קולגה במהלך ויכוח מקצועי. על אף השמועות, החלטתי להימנע מדעות קדומות ולהיצמד לטוב. הייתי משוכנעת שאפגוש אנשים טובים באמצע הדרך… כנראה שאופטימיות היא שם המשחק.
אחת הנשים הראשונות שפרגנה ושמחה לשתף איתי פעולה הייתה מעצבת האופנה עינב צוקר, בעלת המותג הקרוי על שמה – "Zucker" (צוקר). הבלוג שלי היה אז בן חודשים ספורים (בינינו, יש מצב שאמא שלי והחברות שלה היו העוקבות היחידות), אבל עינב לא הציבה תנאים או שאלה שאלות. היא חייכה באדיבות והזמינה אותי לסטודיו המקסים שלה. היום, במרחק שנתיים וקצת, החלטתי לתת למעצבת המוכשרת מקום של כבוד במועדון נשות הקריירה, המהוות מקור השראה עבורי.
DAYTIME DISCO
לפני כחודש עצרו אותי אנשי המכס לבדיקה בנמל התעופה.
ארבע אחר הצהריים, עת פסעתי בשמחה במסלול הירוק, פקד עליי המוכס – "את! בואי בבקשה. הכניסי את המזוודה למכונת השיקוף".
העמסתי את המזוודה על גבי המסוע והתפרצתי בצחוק מתגלגל. היה לי ברור שכשאפתח את מטלטליי הפקיד לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
"תגידי, מה יש לך במזוודה? יש לך יהלומים?" הוא שאל, בעודו מפנה מבט חמור סבר לעבר מסך השיקוף.
"מיד אראה לך אותם" אמרתי בבדיחות, תוך שאני מנסה לעצור את הצחוק הבלתי נשלט.