(…או תדמיות, תבניות ומה שביניהן)
לפני כמה שבועות נפגשתי עם חברה לארוחת ערב. הערב התחיל, כמובן, במשחק האהוב "מאיפה קנית?" ולאחר שהאחת קיבלה תשובה בנוגע לפריטי הלבוש של השנייה, הפלגנו בשיחה.
המנות הוגשו, איתן גם היין ואיפשהו, בין המנה הראשונה לעיקרית, סיפרה לי חברתי על גבר שהכירה. לאחר שגוללה את סיפור ההיכרות הרומנטי, פרטה את המעלות והמגרעות, היא פנתה אליי ושאלה – "נו? יש לך מישהו?"
שתקתי.
"טוב נו, את בררנית!" היא קבעה בביטחון.
שתקתי.
"בטח גברים חוששים להתחיל איתך…" היא הביטה בי במבט מודאג.
בטוחים שאת "high maintenance" (יקרה לתחזוק).
קפצתי מהכיסא בזעם – !?High maintenance"איך את אומרת דבר כזה???"
"תראי אותך!" היא השיבה, "מתוקתקת ומוקפדת".
"אבל לפני רגע סיפרתי לך מאיפה קניתי את הבגדים!" ניסיתי להגן על עצמי.
"את גם יודעת שהספורט האהוב עליי הוא חיפוש מציאות", המשכתי. אבל היא לא הנידה עפעף.
למחרת חשבתי על הדברים. אידיאל היופי שלי תמיד היה נשים מוקפדות ומטופחות, כאלה המופיעות בפרסומות למוצרי יוקרה. עם השנים אימצתי את ההקפדה והניקיון האסטטי מבלי לייחס חשיבות רבה לתדמית שהמראה עלול לייצר. שכן חשבתי לעצמי, עם כל הכבוד לאריזה, שאנשים בוודאי לא יסתפקו בקנקן אלא יבקשו לתהות על תוכנו.
נאנחתי. כנראה שלכל אחד יש תדמית שדבקה בו מכל מיני סיבות.
"נו שׁוֹיְן, אם זה מה שחושבים עליי, אתן להם סיבות טובות לכך!" אמרתי לעצמי ונסעתי לכיכר המדינה.
ככה זה, אם אין אפשרות לנצח אותם, לפחות נהנה ;- )
שמלה: ג'ייסון וו ועקבים: ולנטינו – ניתן להשיג אצל בוטיק אניגמה תל-אביב
תכשיטים: ה.שטרן / חולצה: אוסף פרטי / צילום:נמרוד קפלוטו
