ישנם דברים שאני כנראה לעולם לא אצליח להבין. המח הגברי למשל.
אתן לך דוגמא – קמת בבוקר, התארגנת, השקעת, לבשת את הבגד הכי אופנתי שלך ונסעת לעבודה. בפינת הקפה פגשת חבר. הוא הסתכל בך ארוכות ואז… המשפט הכי מוצלח שהוא חילץ מעצמו קשור בכלל בקבוצת כדורגל.
אין לתאר! את משוכנעת שהחולצה האדומה שלך היא סמל הנשיות והפיתוי והוא רואה בך אוהדת "הפועל". לכי תביני :- )
מכירים את הרגע הזה שאתם מסתכלים על תמונה מעברכם במבוכה וממלמלים "אלוהים ישמור! אין לתאר שנראיתי כך פעם"?
אתן לכם רמז, מדובר בדרך כלל בתמונה מאיזו מסיבת כיתה, טיול שנתי או אירוע משפחתי, אליו התכוננתם זמן רב והשקעתם מחשבה ושעות מול הראי.
יש לי כמה תמונות כאלה, אך הזכורה מכולן היא תמונה שצולמה במסיבת הגיוס שלי לצבא – לבושה בשמלת מקסי מקטיפה סגולה, אודם בצבע חום, שיער ארוך וגבות דקות ומחודדות. אין לי את זה ביותר מביך! אגב, במשך שנים התמונה האומללה הזו הוצגה לכל עובר ושב במשרדו של אבי (אבא, אם לא השמדת אותה עדיין, זה הזמן לעשות זאת).
מה חשבתי לעצמי כשהרכבתי את המראה הכבד הזה?! אין סיכוי שבאמת חשבתי שאני אופנתית ומגניבה… אבל אז חזרה לחיי הקטיפה.
כל מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד מטיפה לצבעוניות – "צבעים, צבעים, צבעים!" להתנסות בגוונים חדשים, לחשוב מחוץ לקופסא ולאמץ מראה ייחודי.
אך מדי כמה עונות בולט בנוכחותו הצבע הזה, שהופך כל ביקור בחנות בגדים למסע בזמן, כאילו חזרתי לאפסנאות היחידתית. שם, ממרומי גבעות הפלנלית והררי מדים בלויים ומקומטים, אי אפשר שלא לזכור את מבטו המשועשע והזחוח של האיש הכי חשוב בסביבה. הסטייליסט המכריע גורלות וקובע עתידות, מי תהיה פצצה מדוגמת ומי להלצה ממורמרת – האפסנאי.
במילים אחרות, גם אני, כמו ישראלים רבים, מגלה זהירות וחשדנות כלפי הגוון הירקרק הזה. בכל זאת, חמש שנים בצבא עשו את שלהם (סגן כוכבית אקוניס, נעים מאד).
חברה ביקשה שאכתוב על "שפע".
"שפע?!" שאלתי, "מה הכוונה לכתוב על שפע?"
"החלטתי שהשנה שלי תתאפיין בשפע מכל הבחינות ובכל המובנים – אהבה, חברות, הצלחה, כסף, בריאות ועוד", היא הסבירה. "לכן, כדי שגם השנה שלך תהיה משופעת בכל הדברים אליהם את מייחלת, עלייך להיפתח לשפע, לאחל אותו לעצמך וגם לקוראים שלך".
גישה מעניינת… חשבתי לעצמי, אך מהר מאד חזרתי לעיסוקיי. הרי בינינו, למי יש זמן לחשוב על שפע כשאתה עסוק בהנחת יסודות של קריירה חדשה ויש לך יום צילום על הראש?
בחלוף כמה ימים יצאתי לסיור השראה ברחבי העיר. ביקרתי בחנויות, פשפשתי בין הקולבים, שוטטתי בגלריות ואפילו גיליתי מלון בוטיק חדש. פתאום, כמו במשחק טטריס ישן, כל החלקים התמקמו והשורה התחתונה הבהבה – סוף עידן המינימליזם ותחילת עידן העומס. שפע!!!