חג המסכות הוא הניסוי הפסיכולוגי הכי מסקרן שמתרחש כאן מדי שנה.
תחשבו על זה, כולנו עוטים על עצמנו תחפושות ומסכות רק כדי להשתחרר ולהביא את עצמנו לעולם בלי פילטרים והגנות.
אם אנחנו חווים שחרור, שמחה ומרגישים קלילים… למה לא כל יום פורים?!
את הפרשנות האישית לסוגיית הפילטרים והמסכות אשאיר לכל אחד ואחת מכם, אך מסתבר שגם בנוגע לאופנה ועיצוב, מרביתנו מעדיפים את המציאות שלנו חדגונית – כן \ לא, שחור \ לבן.
בוקר חורפי וגשום במיוחד, קרייני החדשות מדווחים על נזקי הסופה שהתחוללה במהלך הלילה ואני רק מתפללת לשעה אחת של הפוגה בכדי שאוכל לצלם את הכתבה הזאת. "כבר היו לי ימי צילום קשוחים", אני אומרת לעצמי תוך מבט מודאג לעבר השמיים, ומיד נזכרת באהבה והחום המתקבל מכם בעבור מראות מעוררי השראה.
אולי זו אני, אולי אתם… או השילוב של שנינו יחד שגורם לי לרצות להיות הכי טובה שיש. יצירתית, ייחודית, מגוונת ושונה. אך מה שבטוח, המרדף הבלתי מתפשר אחר שלמות מביא אותי, לא פעם, אל הקצה. לעמוד בקור מקפיא, רוח וגשם בבגדים קלים כדי ליצור פנטזיה או לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי לסיים מצגת ללקוח. ככה זה, אין שלווה לשאפתנים ;-)
לפני כחודש עצרו אותי אנשי המכס לבדיקה בנמל התעופה.
ארבע אחר הצהריים, עת פסעתי בשמחה במסלול הירוק, פקד עליי המוכס – "את! בואי בבקשה. הכניסי את המזוודה למכונת השיקוף".
העמסתי את המזוודה על גבי המסוע והתפרצתי בצחוק מתגלגל. היה לי ברור שכשאפתח את מטלטליי הפקיד לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
"תגידי, מה יש לך במזוודה? יש לך יהלומים?" הוא שאל, בעודו מפנה מבט חמור סבר לעבר מסך השיקוף.
"מיד אראה לך אותם" אמרתי בבדיחות, תוך שאני מנסה לעצור את הצחוק הבלתי נשלט.
בחודש האחרון קיבלתי שתי הצעות מפתות. האחת, עסקית (השמועות נכונות, חזרתי לעולם העסקים) והשנייה נהנתנית – הזמנה לביקור פרטי ביקב הרי גליל עם חברות והרבה מאד יין.
לאחר שנה של הגשמת חלומות וחישוב מסלול מחדש, סוף סוף זה קרה! כל הנקודות התחברו לקו והתזמון הסמלי הוכיח לי שאני כנראה לא יכולה לברוח מעצמי. אני אשת קריירה, המוצאת עניין ואתגר בסביבה העסקית, וגם נהנתנית בלתי מתפשרת, חובבת אופנה, אסתטיקה וסטייל. בקיצור – "גם וגם!" כך שאין צורך לוותר על תחום אחד לטובת השני.