חג המסכות הוא הניסוי הפסיכולוגי הכי מסקרן שמתרחש כאן מדי שנה.
תחשבו על זה, כולנו עוטים על עצמנו תחפושות ומסכות רק כדי להשתחרר ולהביא את עצמנו לעולם בלי פילטרים והגנות.
אם אנחנו חווים שחרור, שמחה ומרגישים קלילים… למה לא כל יום פורים?!
את הפרשנות האישית לסוגיית הפילטרים והמסכות אשאיר לכל אחד ואחת מכם, אך מסתבר שגם בנוגע לאופנה ועיצוב, מרביתנו מעדיפים את המציאות שלנו חדגונית – כן \ לא, שחור \ לבן.
לפני כחודש עצרו אותי אנשי המכס לבדיקה בנמל התעופה.
ארבע אחר הצהריים, עת פסעתי בשמחה במסלול הירוק, פקד עליי המוכס – "את! בואי בבקשה. הכניסי את המזוודה למכונת השיקוף".
העמסתי את המזוודה על גבי המסוע והתפרצתי בצחוק מתגלגל. היה לי ברור שכשאפתח את מטלטליי הפקיד לא ידע את נפשו מרוב מבוכה.
"תגידי, מה יש לך במזוודה? יש לך יהלומים?" הוא שאל, בעודו מפנה מבט חמור סבר לעבר מסך השיקוף.
"מיד אראה לך אותם" אמרתי בבדיחות, תוך שאני מנסה לעצור את הצחוק הבלתי נשלט.
שנה חדשה בפתח ואם להביט לאחור, אין ספק שהשנה החולפת היתה משמעותית, מרגשת ומעצבת במיוחד. קיבלתי כמה החלטות אמיצות, עליהן כתבתי בעבר, הגשמתי לא מעט חלומות, אך יותר מכל חוויתי חוויות. העליתי את חיי על נתיב חדש ועתה, עת להורות למערכת בקרת השיוט להמשיך באותה המהירות ולאמץ החלטות ומטרות לשנה החדשה.
אם נאמץ את תחזית המגזינים, הסתיו הקרוב יהיה פרחוני. כשחושבים על כך, יש משהו מעט מוזר בבחירה בפריחה ולבלוב דווקא בעונה המזוהה עם עלים נושרים ועצים עירומים. אך אולי עצם הניגוד הוא תכלית העניין – מתוך ה"אין" יצמח ה"יש".
פעמים רבות בחיי נבטו הצמיחה וההתחדשות בתקופות בהן היה אפור וקודר מסביב. החסך במשמעות או באמת, בער ולא הניח, עד כדי שהפך למנוע רב עוצמה המוביל לשינוי.
