חג המסכות הוא הניסוי הפסיכולוגי הכי מסקרן שמתרחש כאן מדי שנה.
תחשבו על זה, כולנו עוטים על עצמנו תחפושות ומסכות רק כדי להשתחרר ולהביא את עצמנו לעולם בלי פילטרים והגנות.
אם אנחנו חווים שחרור, שמחה ומרגישים קלילים… למה לא כל יום פורים?!
את הפרשנות האישית לסוגיית הפילטרים והמסכות אשאיר לכל אחד ואחת מכם, אך מסתבר שגם בנוגע לאופנה ועיצוב, מרביתנו מעדיפים את המציאות שלנו חדגונית – כן \ לא, שחור \ לבן.
שוב הגיע וָלֶנְטַיְן (יום האהבה) ושוב הוורוד והאדום מציפים את מדורי התוכן והפקות האופנה בניסיון לעורר בנו השראה… נו באמת, איזו קלישאה.
אני לא יודעת מה אתכם, אך בעיני צבעים רבים יכולים לתאר אהבה ויחסים יכולים ללבוש צורות שונות, כך שהתבנית המסורתית צרה מלהכיל את כולם.
אז כיון שאחוז הגברים הקוראים את הבלוג שלי עלה לאחרונה, החלטתי לחסוך את הלבבות אדומים ולדבר הפעם אל ליבם של שני המינים.
בוקר חורפי וגשום במיוחד, קרייני החדשות מדווחים על נזקי הסופה שהתחוללה במהלך הלילה ואני רק מתפללת לשעה אחת של הפוגה בכדי שאוכל לצלם את הכתבה הזאת. "כבר היו לי ימי צילום קשוחים", אני אומרת לעצמי תוך מבט מודאג לעבר השמיים, ומיד נזכרת באהבה והחום המתקבל מכם בעבור מראות מעוררי השראה.
אולי זו אני, אולי אתם… או השילוב של שנינו יחד שגורם לי לרצות להיות הכי טובה שיש. יצירתית, ייחודית, מגוונת ושונה. אך מה שבטוח, המרדף הבלתי מתפשר אחר שלמות מביא אותי, לא פעם, אל הקצה. לעמוד בקור מקפיא, רוח וגשם בבגדים קלים כדי ליצור פנטזיה או לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה בכדי לסיים מצגת ללקוח. ככה זה, אין שלווה לשאפתנים ;-)