מחר אני חוגגת יום הולדת 37.
הזדמנות מצוינת להודות על גנים טובים ומשפחה לתפארת, המנהלת מכוני קוסמטיקה ויופי …או כמו שאמא שלי תמיד אומרת "צריך לדעת למי להיוולד" ;- )
אינני יודעת לאילו מסקנות הגעת בחשבון הנפש האחרון שעשית, אך תוצאות המאזן שלי מצביעות על כך שאני כנראה חכמה יותר משהייתי אי פעם, כנה עם עצמי ומאושרת הרבה יותר.
יצאנו ליום צילומים.
יצאנו, משמע, נמרוד – חברי הטוב, שהינו גם הצלם המוכשר המלווה אותי בשנה האחרונה, ערימת בגדים ואני.
כמו בכל יום צילומים קבענו להיפגש בבוקר יום שישי (יומן הפנוי של נשות הקריירה), כשבתוכנית הפקת אופנה לחג השבועות.
קמתי בשעה 05:30 בבוקר (מדהים איך בימי צילום אני מזנקת מהמיטה כאצן אולמפי, בעוד שבימים אחרים השעון המעורר מתעייף מלהשמיע את שיר הבוקר ומתחנן שאעשה לו טובה ואזיז את ישבני לכיוון המקלחת), סידרתי שיערי, התאפרתי לאיטי ולאחר שחשתי עצמי דוגמנית לרגע, התפניתי להעמיס את כל ציוד ההפקה ברכבי הפרטי … אין! חיי הזוהר! ;- )
ים המסמכים שמסביב
על שמלתי דְּיוֹ של עט מרוח
אלף הודעות ממתינות בתיבה
לשמחתי, בשבועות אוכל לנוח
בכל פעם שמגיע חג השבועות המגזינים מתמלאים תמונות של נערות רכות ונוגות, עם לחיים ורודות, באמצע שדה שיבולים מזהיב. התמונות הללו תמיד גורמות לי לתהות מי הן הנשים האלה, היוצאות לְרַנֵּן בגנים?!
… אני לא יודעת מה איתך, אבל בתל אביב אין שדה שיבולים וגם לא ממש יצא לי לקפץ בשדות בעשור האחרון. לכל היותר, מצאתי עצמי מפזזת לצלילי שירי ילדים עם האחיינית שלי באמצע הסלון.
